סיפור חיים

ענבל (בלה) שרפשטיין, בתם הצעירה של פולינה ואלי, ואחותם של יעל, אביעד ועמיחי, נולדה ב-16 בפברואר 1986 בקיבוץ מעגן מיכאל. הוריה של ענבל עלו מבריה"מ בשנת 1971 ובשנת 1980 הצטרפו למעגן מיכאל. את השם "ענבל" נתנה לה אחותה הבכורה יעל. כמו כל שמות ילדי המשפחה יש בה את האות "ע". בנוסף לכך האותיות "ב" ו"ל" מנציחות את שמו של אביה של פולינה – לב, שנפטר שנה לפני שענבל נולדה. כבר בגן הילדים החלו ילדים לקרוא לה "בלה" והשם הזה השתרש יותר משמות אחרים בקרב חבריה בבית הספר, בג'ודו ובכל מקום אחר. במשפחה קראנו לה בשמות רבים: ענבלוש, פיצקי, קטנה, עינביס, בוסינקה, בוסיק, בולי, בוליק, בלה וגם ענבלי.

כבר בגן התגלה האופי החזק שלה, אופי של מנהיגה. היא הייתה חזקה פיזית וחזקה רוחנית. ענבל תמיד ידעה מה היא רוצה ולמה היא שואפת. הצוות הנפלא של גן "ג" תמיד ידע לנתב את האנרגיות של ענבל כדי להפיק מהן את הטוב לעצמה ולחברה.

כשהייתה בכיתה ב', הצטרפה אל אחיה עמיחי, הגדול ממנה בשלש שנים, לאימוני הג'ודו אצל פטרישה ואורית בר-און. הייתה זו תחילתה של תקופה נפלאה. הכישרון הטבעי של ענבל בספורט התגלה כבר לאחר חודשים בודדים. בתחרויות הראשונות הייתה מוכרת כ"אחות של עמיחי", והייתה מאד גאה בזה. הרצינות באימונים, ההישגים בתחרויות, העזרה והתמיכה בה זכו כל מי שהתאמן עימה, הקנו לה מקום מכובד במועדוןבוג'ין-קאן בזכות עצמה. ענבל ידעה הרבה ניצחונות בתחרויות השונות, אך ידעה גם להפסיד בכבוד ומעולם לא "התפרקה" לאחר הפסד צורב, אלא הסתכלה קדימה.

בין הישגיה הבולטים בג'ודו צריך לציין את זכיותיה באליפויות ישראל בקטגוריות "ילדות ב'" ו"נערות" ומקום שלישי בבוגרות במשך שנתיים ברציפות, למרות גילה הצעיר. היא הייתה חברה בנבחרת הג'ודו הצעירה של ישראל וסיימה קורס מדריכי ג'ודו במכון ווינגייט. במהלך הקריירה הספורטיבית שלה היא השתתפה במחנות אימונים ותחרויות בישראל, אנגליה, אירלנד, גרמניה והולנד. מאמנים רבים אימנו אותה בנוסף לאימוניה הרגילים. ביניהם יעל ארד, רפי תנאי, ליעד אקו  ורבים אחרים. חוץ מהג'ודו שיחקה ענבל כדורסל, כדורגל (חברה בנבחרת בית הספר) ובאולינג. בגיל 12 יצאה ענבל עם משפחתה לחופשת סקי בצרפת ומאז התאהבה בספורט חורף זה.

למרות לוח האימונים העמוס של ענבל (חמישה אימונים בשבוע) היו לה חיי חברה מלאים ותוססים. מסיבות, טיולים, חגיגות  - בכולם הייתה "מסמר הערב" והרוח החיה. היו לה עוצמות אדירות בכל אשר עשתה. אם אהבה אז אהבה עד הסוף. ומי שלא חשקה בקרבתו, טוב עשה אם שמר מרחק ממנה. היא הייתה מנהיגה טבעית של כל חברה, אך יחד עם זאת לא אהבה להתבלט. גם כשזכתה במדליות הזהב שלה, דאגה להצניע את זכייתה, כדי לא להיראות טובה יותר מחברותיה, שלא זכו.

גם בשנה האחרונה שלה הספיקה ענבל המון, כהרגלה. בתחילת השנה היא יצאה עם המועדון למחנה אימונים ותחרויות בהולנד. חודשיים מאוחר יותר השתתפה יחד עם בני כיתתה במסע למחנות ההשמדה בליטא ופולין. בהיותה בליטא ביקרה ענבל במקומות הילדות של אביה. היא עלתה לקבר של דודתה (אחותו הצעירה של אביה) והדליקה נר נשמה שהביאה במיוחד מישראל.

קשר מיוחד היה לענבל עם אחיה – יעל, אביעד ועמיחי. תמיד היה לה קשה להיפרד מהם, כאשר נסעו לתקופה ארוכה הרחק מהבית. עם כל אחד מהם היו לה יחסים מיוחדים וסודות, שרק הם ידעו. האחים עטפו אותה באהבה והיא החזירה להם עשרת מונים.

עם סבא וסבתא קשרה ענבל קשר חזק במיוחד. אינספור טלפונים וביקורים, מכתבים ופתקים. לפעמים הייתה מתקשרת אליהם ומדברת ברוסית, מנסה לחקות עולה חדשה. היא ידעה להעניק להם המון אהבה ותמיכה, כבוד והערכה.

רק שנה אחת הספיקה ענבל להיות דודה לבתה הבכורה של יעל וג'רמי - עדיה. קשה אפילו לדמיין דודה גאה ואוהבת ממנה. חודש לפני פטירתה עוד הספיקה לצלם בוידאו את יום הולדתה הראשון של עדיה. היא צילמה וצילמה, כאילו פחדה לפספס פרט כלשהו מהחגיגה. וגם עדיה, למרות גילה הצעיר, ידעה להעניק לה את אהבתה.

והייתה גם אהבה ראשונה, אהבתה לגל. את גל הכירה בבית הספר. שמחת חיים חדשה נכנסה לחייה, משהו שהיה רק שלה ושלו. הם היו זוג יפה כל כך, אוהב כל כך. אהבת נעורים שנקטעה פתאום.

החברות והחברים שלה, מהפעוטון ומהגן, מבית הספר ומהג'ודו, מקורס מדריכים ומהנסיעה לפולין, מנסיעות לסקי ומטיולים וקייטנות. כל כך הרבה חברים וחברות, ולכולם היה מקום מיוחד בלבה הגדול והאוהב של ענבל. עם כולם ידעה לשמור על קשר – בטלפון, בדואר האלקטרוני, באי-סי-קיו, במכתבים ובצילומים משותפים ב"פוטו-רצח". קשה למנות את כל החברים והחברות שלה. היא אהבה אותם והם אותה. גם יריבותיה המושבעות בג'ודו  זכו ממנה לכבוד ואהבה. 

הכאבים הופיעו פתאום ובעצמה חזקה. רופאים, תרופות, אישפוז ועוד אישפוז וזהו. הגוף החזק כל כך נכנע למשהו שאף אחד לא ציפה לו. ההתדרדרות הייתה מהירה מאד. היא נפטרה ב-27 ביולי, שנת 2003 משטף-דם במוח. כשהתברר סופית שאין מה לעשות, נדרשנו אנו, המשפחה, לקבל החלטה על תרומת אבריה של ענבל. ההחלטה הקשה ביותר שקיבלנו אי-פעם.

החלטנו לתרום את האברים כדי להציל אנשים אחרים וגם לשמר משהו ממנה בחיים. כאשר קיבלנו את ההחלטה ידענו שענבל הייתה חושבת ופועלת כמונו. הלב הרחב שלה והנשמה האוהבת שלה תמיד ידעו להושיט יד לעזרה ולתמיכה.

 

 

© 2023 by  Memorial. Proudly created with Wix.com