מכתבים לענבל
לו יכולתי...
לו יכולתי לספר לך
מה עובר עלי עכשיו,
לו יכולתי לגלות לך
מה ואיך, ולמה כך.
לו יכולתי רק לרגע,
נגיעה אחת קלה,
להרגיש תפיחה על שחם:
" אהלן, פאפצ'יק, קאק דילה?"
לו יכולתי להרגיש שוב
את ידך החזקה,
איך בהורדת ידיים
להביס אותי רוצה.
לו יכולתי רק לשיר לך,
לנגן לך שוב ושוב,
ברוסית או בעברית,
זה לגמרי לא חשוב.
לו יכולתי להודות לך
על הזכות שלי נתת
לאהוב אותך, לחוש,
ולנשום אותך מעט.
לו יכולתי להעביר לך
תחושותיי והרהוריי,
לו יכולתי להעניק לך
ולתת לך את חיי!
אבא, 27.7.2008
ענבלי שלי
לילה,לילה אני חושבת עליך, מדברת אליך...ובבוקר לפני שאני פותחת את עיני אני מלטפת אותך במילים: מתוקה שלי,יקרה שלי, טובה שלי, יפה שלי, אהובה שלי, נהדרת, נשמל'ה.
ובנסיעות הארוכות אני מחפשת טרמפיסטים, כי כל כך קשה לנסוע לבד ובמיוחד לעבור ליד ווינגייט. בימי שישי אנחנו כבר לא הולכים לחדר אוכל ואני נוסעת על האופניים להביא את ארוחת הערב ואז ... אני רואה אותך הולכת לפני בשביל...מתחבקת ומחובקת... ואני כל כך גאה בך! ענבלי, את תמיד איתי ואני כל כך מתגעגעת.
אמא
2005
ענבלי שלי
את רחוקה ממני מרחק של ארבע שנים.
ואני רוצה לחבק אותך ולנשק אותך.
לא הספקתי לעשות איתך הרבה דברים.
לא הספקתי להגיד לך כמה את חכמה ונדיבה, כמה רגישה ואוהבת. רק אמרתי כמה את יפה ומתוקה וכמה אני אוהבת אותך.
לא הספקתי לדבר איתך כמו עם חברה
ולא הספקתי לראות איך את רוקדת, לא שרתי יחד איתך.
ילדה שלי. גם בחלומות אני לא רואה אותך.
אם היית באה אלי בחלום, הייתי הולכת אליך להיות איתך.
פעם חשבתי, איך אפשר לחלק אהבה בין הילדים, אבל עם כל ילד נולדה אחבה חדשה, מלאה, אחרת ואינסופית.
תינוקת שלי.
את לא פה, אך האהבה שלי אליך נשארה, אני רק לא אוכל לחבק אותך.
אמא, 27.7.2007